וַיֹּאמְרוּ֩ אַנְשֵׁ֨י דָוִ֜ד אֵלָ֗יו הִנֵּ֨ה הַיּ֜וֹם אֲֽשֶׁר־אָמַ֧ר יְהוָ֣ה אֵלֶ֗יךָ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י נֹתֵ֤ן אֶת־איביך [אֹֽיִבְךָ֙] בְּיָדֶ֔ךָ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר יִטַ֣ב בְּעֵינֶ֑יךָ וַיָּ֣קָם דָּוִ֗ד וַיִּכְרֹ֛ת אֶת־כְּנַֽף־הַמְּעִ֥יל אֲשֶׁר־לְשָׁא֖וּל בַּלָּֽט׃
שיחות עבודת לוי
וכן מבואר ממה שכתוב בספר שמואל א', "ויאמרו אנשי דוד אליו הנה היום אשר אמר ה' אליך הנה אנכי נותן את איבך בידך ועשית לו כאשר ייטב בעיניך ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט; ויהי אחרי כן ויך לב דוד אותו על אשר כרת את כנף אשר לשאול" (כ"ד, ד'-ה'). והנה שאול המלך רצה להרוג את דוד, ונמצא ששאול היה רודף והיה מותר לדוד להרוג את שאול המלך, ותחת זה כרת דוד המלך את כנף מעילו של שאול כדי להראות לשאול שהיה יכול להורגו ולא הרגו. אולם אחרי כן התחרט דוד המלך על שכרת את כנף מעילו של שאול. וביאר בזה המדרש שוחר טוב (תהלים מזמור ז') שהוא משום "שביטלו ממצות ציצית שעה אחת". הרי שדוד המלך החשיב את המצוות כל כך עד שהתחרט על שגרם לשאול המלך להבטל שעה אחת ממצות ציצית.